אִית מַתְנִיתָא אָֽמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְאִית מַתְנִיתָא אָֽמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. מָאן דָּמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. נִיחָא. וּמָאן דָּמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. כָּל עַצָמוֹ אֵינוֹ קָרוּי נִידָּה אֶלָּא בִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. 22b תִּיפְתָּר בַּחֲקוּקִין עַל גּוּפָהּ. דְּאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן. תִּפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָאֵפוֹד עַצְמוֹ. כְּעִנְייָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ֩ גִדְע֜וֹן אֵפוֹד. מַתְנִיתִין כְּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְהָתַנִּינָן. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת עַצְמוֹ. דְּאָמַר רִבִּי בָּא רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. וּמָאן דְּאָמַר. אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. אֲסָרוֹ. הָתִיב רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע אֵין מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כֶלִי וְחִבְּרָהּ בַּסִּיד וכול' עַד וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִפְּנֵי שֶׁחֲקָקָהּ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרָהּ. הָא אִם חִיבְּרָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲקָקָהּ מָה אַתְּ עֲבַד לָהּ. פָּתַר לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. סִיתוּתָן שֶׁלָּאֲבָנִים הִיא גְמַר מְלָאכְתָן. לֵית הָדָא פְלִיגֵי עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מוּתֶּרֶת. וְכֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. אִם בְּעָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. תִּיפְתָּר לַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן וְאַחַר כָּךְ בְּנָייָן. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחַנָן אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה אֲסוּרָה. וְכֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַזְּמוֹרָה 23a וְאַחַר כָּךְ נְטָעָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
מפני שחקקה ואח''כ חיברה. טעמא דבסיפא דחשיבה כלי מפני שחקקה קודם שחיברה הא אם חיבר ואח''כ חקקה לאו ככלי חשיבא דאע''ג שהיתה תלושה מקודם הואיל וחיברה קודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש הוי כמחובר וקשיא לרב דהא בית נמי כי חברו מחובר הוי אע''ג דהיה תלוש בתחילה כמו התם ברישא:
פתר לה. לטעמא דאמרינן גבי בית דבתלוש חשיבא לאסור משום נעבד דכר' יוחנן הוא דאמר לקמן שהשתחוה לאבני' ואח''כ בנאו וסיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן לבית ומכיון דסיתות אבנים בתלוש הוא ונאסרו אע''פ שחברן אח''כ כבר נקרא שם ע''ז עליהן בתלוש ודמיא לדינא דהשוקת שבסלע:
לית הדא פליגא. מתני' דקתני אבניו ועציו וכו' וכי לא פליגא על הא דריש לקיש בריש פרקין דאמר ע''ז שנשברה מאיליה מותר והכא כיון דנפל הכותל אמאי אבניו טמאין ואסורין:
וכן סברנן מימר. מסקנת הקושיא היא דהא סברין למימר לעיל אם בעתיד וכו' בהא הוא דל''פ דד''ה אסור כי פליגי בסתם וס''ל לר''ל דמותרת ומתני' נמי בסתם מיירי דלא ידעינן אם עתיד לחזור ולבנותו כמו שהיה:
תיפת' למשתחוה לכל אבן ואבן. וכבר נאסרו קודם הבנין ואח''כ בנאו ונראה דהגי' משובשת ומסורסת וחסירה כאן וגירסא דשבת היא יותר נכונה וה''ג התם לבתר דקאמר שינויא דלעיל מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן. פריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר ע''ז שנשתברה אסורה לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזיר לכליין דברי הכל מותר והא תנינן שלשה אבנים הן. כלומר דהא קאמר לעיל בריש פרקין דאם אינו עתיד להחזיר השברים לכליין כמות שהיו בתחלה אפי' לר' יוחנן מותר והכי נמי תנינן בהדיא לקמן במתני' שלש אבנים הן ואחת מהן העמיד עליה ע''ז וסילקה הרי זו מותרת ומתני' דהכותל נפל דומיא דהתם היא שנסתלקה הע''ז מן הכותל והשברים אינן עתידין לחזור לכליין ואמאי אבניו ועציו ועפריו אסורין. ומשני תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח''כ בנייה. והלכך אסורין הן. וגריס התם בתר הכי ואפי' על ר' שמעון בן לקיש לית היא פליגא דר''ל אמר ע''ז שנשתברה מותרת לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל אסור ואמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן לא כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואלו במקומן הן. כלומר דהשתא קאמ' דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן ואפי' לר''ל ניחא ולא מיבעי לר' יוחנן דהא לא כן סברנן מימר לעיל אם בעתיד וכו' ור' יודן קאמר התם דאם הן במקומן כמי שעתיד להחזירן הוא ובמתני' דאלו במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד''ה אסורין. וגרסינן תו התם ר' בא בשם רב המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו והא תנינן שלש אשרות הן תיפתר שנשתחוה לזמורה ואח''כ נטעה. כלומר דפריך לר' בא אליביה דרב דמחלק בין בית דחשיבא ליה כתלוש ואסרו ובין אילן דחשיבא ליה כמחובר והא אנן תנינן לקמן שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע''ז ה''ז אסורה וש''מ תלוש וחברו באילן נמי כתלוש הוו כמו בית ומשני תיפתר שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח''כ נטעה והלכך אסורה:
היתה כלי. בתחלה שחקקה ואח''כ חיברה בסיד ממלאין בה וכו' ופוסלת את המקוה:
ואינה פוסלת את המקוה. אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין המים נחשבי' שאובים לפסול את המקוה:
ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באהל המת מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד בלא צמיד פתיל דלא הוי כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי לבד כדתנן בפ''ה דאהלות:
אין ממלאין בה. מים לחטאת דלא חשיבא כלי דחיברה בתחלה ולבסוף חקקה היא כדמוכח מהסיפא וכן אין מקדשין בה את האפר חטאת ואין מזין ממנה דכלי בעינן:
השוקת שבסלע. היא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות:
והא מתניתא פליגא על רב. דתנן בפ''ה דפרה:
ה''ג בשבת והוא גי' הנכונה ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו אמר ר' זעירה הוויי בה רבנן פליגא מאן דאמר אסרו מועלין בו מאן דאמר לא אסרו אין מועלין בו. כלומר דר' זעירא קאמר הא דאמר רבי יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו אע''ג דקי''ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע משום דס''ל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הלכך הוו רבנן דמוקמי להאי דינא בפלוגתא דאיפלגו גבי המשתחוה לבית דלמ''ד אסרו דכתלוש חשיבא ה''נ לענין הקדש דמועלין בו ומ''ד התם לא אסרו ה''נ אין מועלין בו ור' יוחנן דאמר מועלין בו כרב ס''ל:
תיפתר. ודחי לה הש''ס דתיפתר שהשתחוה לבית עצמו דאמר רב המשתחוה לבית עצמו ועשאו ע''ז אסרו דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי גבי איסור ע''ז:
מתני' כמ''ד וכו' ותנינן אבניו וכו'. ופליג ר''ע וקאמר כנדה וקס''ד דהבית עשוי להכניס לתוכו ע''ז ומשמשיה הוי אלמא קסבר ר''ע דאף משמשיה כנדה:
תיפתר. אפדת היא ע''ז עצמה שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כדמצינו בגדעון שלקח מהם נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:
תיפתר בחקוקין על גופה. האפודות הם צורת הע''ז שחקוקין על גופה ולאו משמשיה הן:
ניחא. דקרא דיליף מיניה ר' עקיבא להקיש לנדה משמשיה כתיבי שם אלא למ''ד משמשיה כשרץ קשיא הא כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשיה כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו וצפוי ואבדת משמשיה ותכשיטי' נינהו:
אית מתניתא אמרה. תני חדא ברייתא דע''ז ומשמשיה מטמא כנידה ותני אידך משמשיה כשרץ ותרווייהו אליבא דרבי עקיבא:
משנה: שָׁלֹשׁ בָתִּים הֵן. בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִילָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִייְּדוֹ וְכִייְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ הֲרֵי זֶה מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' שלשה בתי' הן. לענין ביטול ע''ז:
בית שבנאו מתחילה לע''ז. שבנאו הנכרי מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד:
הרי זה אסור. בהנאה עד שיבטלנו הנכרי קודם שיבא ליד ישראל:
סיידו. שהיה בנוי מתחילה לשם דירה ולבנו בסיד וציירו לשם ע''ז וחידשו נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה ושאר כל הבית מותר:
הכניס לתוכו ע''ז. לפי שעה ולא הקצוה לתשמיש ע''ז אין הבית אסור אלא כל זמן שהיא בתוכו וכשהוציאה הנכרי הרי זה הבית מותר:
רִבִּי יוֹחָנָן פָּתַר מַתְנִיתִין בְּגֵר וְגוֹי שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן גּוֹי. וְלָמָּה לֹא פָּתַר לָהּ בְּשֶׁבָּאת עֲבוֹדָה זָרָה וְנִסְמְכָה לוֹ. תַּנֵּי. בֵּת עֲבוֹדָה זָרָה וְנִסְמְכָה לוֹ וְאַחַר כָּךְ הָֽלְכָה לָהּ מוּתָּר. אֲבָל גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּֽרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן גּוֹי אֲסוּרָה. תַּנֵּי. בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה וְנִסְמְכָה לוֹ וְאַחַר כָּךְ הָֽלְכָה לָהּ מוּתָּר. אֲבָל אִם בָּא הוּא וְנִסְמָךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַבַּיִת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתִין אָֽמְרָה כֵן. הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. כלומר משום הך ברייתא לא פתר למתני' הכי דתני בית ע''ז ונסמכה לו לביתו ואח''כ הלכה לה שנפל הכותל מותר דהרי הוא כמו שהיה בתחלה ולא היה שם ע''ז אבל גר ונכרי שירשו את אביהן נכרי אע''פ שנפל הכותל אסורה דבתחלה היתה ע''ז והרי הוא חלקו כבתחילה:
ר' יוחנן פתר מתניתא. הא דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לע''ז דמשכחת לה בגר ונכרי שירשו את אביהן נכרי וחלקו והגר נטל בית שאין בו ע''ז והנכרי לבית ע''ז והכותל שבאמצע משמש לשני הבתים:
ולמה לא פתר לה. כפשטה שהיה לו בית ובאת ע''ז ונסמכה לו שבנאו בית ע''ז וסמכו לכותל שלו:
תני. אידך בית ע''ז ונסמכה לו לביתו ואח''כ הלכה לה הע''ז מותר אבל אם בא הוא ונסמך לבית ע''ז כל הבית לשם הע''ז הוא מפני שקדמה הע''ז לו:
מתנית' אמרה כן. כלומר דהשתא מוקמינן להמתני' נמי בכה''ג ולא צריכין לאוקמי בגר ונכרי אלא שהיתה שם ע''ז בתחילה ואח''כ סמך הוא ביתו לכותל ע''ז ואם נפל אסור לבנותו והיינו דתנינן היתה שלו ושל ע''ז ידון מחצה על מחצה דהחציה של ע''ז נשארת באיסורה כמו בתחילה:
לֵוִי אָמַר. מִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. לַמְּעָרָה לֹא אֲסָרָהּ. מַּה בֵין בַּיִת לַמְּעָרָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בֵּירִבִּי הִלֵּל. בַּיִת הָיָה לוֹ שְׁעַת תְּלִישָׁה. מְעָרָה לֹא הָֽיְתָה לָהּ שְׁעַת תְּלִישָׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
משתחוה לבית. שבנאו על הקרקע אסרו אבל למערה שחפר בה ועשאה המערה כותל לבית לא אסרה כדמפרש טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source